ביטול הליכי פנוי כנגד מבקשים מ"חוות אהרונסון " בעתלית, עקב עשיית דין עצמי של קרן אהרונסון

1. בפניי בקשתם של המבקשים להורות על עיכוב הליכי פינוי שבוצעו נגדם על ידי משיבה מס' 1 קרן אהרונסון בע"מ ( להלן "הקרן" ), באמצעות משיבה מס' 3 חב' בי.טי.אס בע"מ העוסקת בשירותי אבטחה של מתקנים ואישים ( להלן "חברת האבטחה" ), ועל מתן הוראה להשבת המצב לקדמותו.

2. מהחומר שהונח בפניי התברר כי המדובר בשטח חקלאי באזור עתלית הידוע כ"חוות אהרונסון" והמוחכר על ידי קרן אהרונסון ממינהל מקרקעי ישראל. המבקשים 1-4 הינם בני משפחה המתגוררים בשטח החווה מאז שנת 1978 על פי הנטען, מכח חוזה העסקה שנחתם בין מבקש מס' 1 מר נחום דוד ( להלן "מר נחום" ) לבין הקרן, ואשר על פיו שימש מר נחום כמנהל מחנה הקבע לתנועות הנוער בחווה.

. מבקשים מס' 5-6 הינם בני זוגם של מבקשים 3 ו- 4

3. בין הקרן למר נחום התגלעו מחלוקות שבעקבותיהם פוטר מר נחום ביום 16.6.02 מעבודתו בקרן ונדרש לעזוב את "דירת השרות" בת שלושה חדרים שבה התגורר יחד עם בני משפחתו, בהתאם לחוזה ההעסקה שנחתם עימו. בגין מערכת יחסים אלה התנהל בין הצדדים הליך בבית הדין האזורי לעבודה.

ביום 26.10.04 הגישה הקרן כתב תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק ידם של המבקשים מדירת השירות ומשטח החווה בכלל. בקשת רשות להתגונן שהוגשה על ידי המבקשים נדחתה ונקבע כי על המבקשים לסלק את ידם מדירת השרות ומשטח החווה תוך 6 חודשים.

מאז עברו הצדדים את כל הערכאות המשפטיות, וביום 18.2.08 נתן בית המשפט העליון את" פסק דינו שבו קבע בין היתר כי על המבקשים "לפנות את הנכס כולו עד יום 30.10.08.

אציין בהערת אגב כי חרף העובדה שבין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים על פני מספר שנים, אלא שלא מצאתי צורך להרחיב את הדיבור עליהם הואיל ולא שוכנעתי כי הדבר נחוץ לצורך ההכרעה בבקשה המונחת בפניי.

4. מצויידים בפסק דינו של בית המשפט העליון, ניגשו עובדי חברת האבטחה, בשעות המוקדמות של יום 31.10.08 ( בשעה 3:00 לפנות בוקר ), בשליחותה של הקרן, אל שטח החווה והחלו לפנות את המבקשים מהמקום. לצורך כך הם נכנסו לחדרי המיטות של המבקשים, "שלפו" אותם ממיטותיהם וגררו אותם החוצה, תוך שהם מצלמים במסרטה את תהליך הפינוי ותוך שהם פוגעים בצנעת הפרט שלהם. לגרסת המבקשים, ההתנהלות הנ"ל היתה כרוכה במעשי בריונות ואלימות מצד העובדים שהצריכו קבלת טיפולים רפואיים על ידם, טענה שהוכחשה מכל וכל על ידי הקרן וחברת האבטחה.

משטרת ישראל אשר הוזעקה למקום לא יכלה לסייע בידי המבקשים, אשר כבר פונו מחוץ לדירותיהם בעת הגעתה למקום.

5. בבוקר אותו יום ה- 31.10.08 ( יום שישי ) הופיעו בפניי שני באי כח מטעם המבקשים ובידם בקשה שהוכתרה כבקשה "בהולה למניעת הליכי פינוי לא חוקיים". לטענתם, הליכי הפינוי שבוצעו על ידי הקרן, בוצעו שלא כדין ובניגוד להוראות הקבועות בחוק ההוצל"פ, ומשכך יש להורות על בטלותם ועל השבת המצב לקדמותו.

לאחר שבחנתי את טענותיהם הנ"ל על רקע החומר שהונח בפניי, נתתי החלטה שבה הוריתי על איסור המשך ביצוע הליך הפינוי עד למתן החלטה אחרת שתינתן לאחר דיון במעמד הצדדים.

6. ביום 2.11.08 התקיים דיון במעמד שני הצדדים שבמהלכו הגישו המבקשים בקשה מתוקנת לעיכוב הליכי הפינוי. לשם לימוד הבקשה המתוקנת על ידי באי כח המשיבים, לרבות הנספחים והתשריטים שצורפו לה, נדחה הדיון בבקשה למחרת.

7. ביום 3.11.08 חודש הדיון. במהלך שני הדיונים שהתקיימו כאמור התברר כי למבקשים טענות שונות במישור המהותי המתייחסות למהות זכויותיה של הקרן במקרקעין נשוא המחלוקת, ובמישור הפרשני בנוגע לשטח שאליו מתייחס פסק הדין של הפינוי, כאשר לטענת המבקשים אף אחת מהערכאות המשפטיות לא נתנה הגדרה ברורה של השטח שממנו עליהם לסלק את ידם. ברם, בפתח הדיון הבהרתי לצדדים כי אין בכוונתי להיכנס לשאלות אלה במסגרת הדיון בבקשה לסעד זמני המונחת בפניי, שכן השאלה העיקרית העומדת על הפרק ושיש להכריע בה בשלב הזה היא חוקיות הליך הפינוי שבוצע על ידי המשיבים 1 ו 3- , ובשאלה זו אדון להלן.

8. חוקיות הליך הפינוי אין מחלוקת כי הליך הפינוי בוצע על ידי הקרן וחברת האבטחה ( להלן "המשיבים" ) שלא על פי סעיף 64 (א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז 1967- ( להלן "החוק" ), הקובע כדלקמן:

"ניתן פסק דין לפינוי מקרקעין, לרבות סילוק יד, יקבע ראש ההוצאה לפועל מועד לפינוי בהודעה, שתומצא לחייב ולצד שלישי אשר לידיעתו של ראש ההוצאה לפועל מחזיק באותם מקרקעין או בחלק מהם; לא פונו המקרקעין עד המועד שנקבע, ייכנס המוציא לפועל למקרקעין האמורים, יפנה אותם וימסרם למי שזכאי לקבלם לפי פסק הדין.

לטענת המשיבים, סעיף זה אינו רלוונטי לענייננו, הואיל ובית המשפט העליון קבע בפסק דינו מועד לפינוי הנכס עת קבע כי על המבקשים לסלק את ידם מהנכס עד ליום 30.10.08, ומשכך, לא היה צורך להיזקק לסעיף 64 הנ"ל לצורך מימוש פסק הדין. עוד טענו המשיבים כי הוראת סעיף 64 הנ"ל הינה הוראה טכנית גרידא המתייחסת לקביעת מועד לפינוי הנכס, ומשמועד זה נקבע מראש על ידי בית המשפט העליון, ומשניתנה למבקשים שהות של כשמונה חודשים בכדי להתכונן לו, אז לא ניתן לומר כי נפגעה זכות כלשהיא של המבקשים מעצם אי ההיזקקות לסעיף 64 הנ"ל בביצוע הליך הפינוי. עוד הוסיפו המשיבים וטענו כי המבקשים מנסים באופן שיטתי לסכל את פעולות הפינוי שננקטו על ידי הקרן נגדם, גם במסגרת הליכים אחרים, ואף יתרה מכך, הם מנהלים ו/או מרשים לאחרים לנהל פעילות לא חוקית בתוך שטח החווה בהתעלם מהחלטות בתי המשפט, דבר אשר מקשה על הליך הפינוי. עוד טענו המשיבים כי למקרה והמצב יושב לקדמותו ויתעורר הצורך בביצוע הליך הפינוי מחדש, עלול הדבר לגרום לאבידות בנפש וברכוש וזאת לאור המסוכנות הטמונה במבקשים ובאנשים הנוספים העושים שימוש בשטח החווה בידיעת ובהרשאת המבקשים.

אי לכך עתרו המשיבים לאשרר את הליך הפינוי שבוצע על ידם, או לחילופין, להשאיר את המצב על כנו עד שיתאפשר להם לפנות ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה מתאימה במטרה לרפא את הפגם שנפל בהליך ביצוע הפינוי, במידה ונפל.

המבקשים לעומתם עמדו על טענת אי חוקיות הליך הפינוי וביקשו להחזיר את המצב לקדמותו.

9. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לידי מסקנה כי הליך הפינוי שננקט על ידי המשיבים בוצע שלא כדין, וכי יש מקום להורות על השבת המצב לקדמותו חרף הטענות כבדות המשקל שהועלו על ידי המשיבים בהקשר זה.